המהפכה העבאסית: רקע ? לגיטימציה של שלטון באסלאם 

נושא הלגיטימיות של השלטון ושל ההנהגה הפוליטית הטרידה את האסלאם מתחילת דרכו. הלגיטימיות לשלטונו של מחמד נבעה מהיותו שליח האל ובזכות הצלחותיו. עם מותו הפתאומי של מחמד עלו השאלות מי יחליף את מחמד בשלטון ומהי הלגיטימיות לשלטונו.[1]

האומאים שעלו לשלטון (661 לספירה) היו צריכים למצוא בסיס לגיטימי לשלטונם. הבסיס הלגיטימי לשלטונם נמצא ברעיון שח'ליפים האומאים הינם ח'ליפים בחסד האל. הח'ליף הינו סגנו של אללה עלי אדמות, ומכאן חלה חובת ציות על כולם ומי שאינו מציית לשליט בעצם מורד באללה עצמו. כמו כן, היה עליהם לבנות מחדש את הבסיס הפוליטי של האסלאם - את מי בוחרים לשלטון. הדפוס שנבחר, הוא חידוש של בית אומיה, השלטון עובר בירושה בקרב המשפחה לאו דווקא בין אב לבן. עד השלטון האומאי תפקיד הח'ליף לא עבר בירושה השליט נבחר על ידי שורא.

מול הטענות האומאיות ללגיטימציה שלטונית אנו מוצאים מתנגדים בקרב האוכלוסייה המסלמית. שקראו לבחירת ח'ליף מקרב משפחת הנביא. גם הם סברו שסמכותו של השליט תגיע מאללה בכך שיקבל ממנו את היכולת לפרש את הקראן ומעשי הנביא אשר תוארו בחדית'.

קביעה זו מעלה מספר שאלות נוספות. השאלה שהטרידה במיוחד את המלומדים המסלמים (עלמא) היתה שאלת הקרבה המשפחתית למחמד, האם היורש יהיה מהמשפחה המצומצמת או מהמשפחה המורחבת. שאלה נוספת שעולה היא כיצד יבחר מנהיג המשפחה מקרב המועמדים הפוטנציאלים. קבלת גישה זו או אחרת הביאה להופעתן של קבוצות שונות בקרב המסלמים.

אלה שסברו שיש לבחור מנהיג מקרב המשפחה המצומצמת, סברו שההנהגה תישאר בידי ענף מצומצם של משפחת הנביא, הענף החסייני של משפחת עלי, שעל פי סברתם הוא היורש האמיתי של הנביא. זכות זו נגזלה מידי עלי על ידי שלושת הח'ליפים, ועל ידי בית אומיה שגנב את השלטון מידי עלי ומנע את הזכות לשלטון מיורשיו הלגיטימיים. על פי גישה זו השלטון צריך לעבור מאב לבן כאשר האב בוחר את יורשו.

לעומתם יש הסוברים שאין להתמקד רק בענף מסוים של המשפחה וכי להנהגה ייבחר האדם המתאים ביותר. יש שתי אפשרויות לבחירת מנהיג: א) המנהיג ממנה את יורשו או מקרב בניו או מקרב המשפחה המורחבת. ב) המנהיג הקודם אינו אחראי על בחירת יורשו. כל אחד מקרב משפחת הנביא שמוכן לקחת לידיו את ההנהגה ולהסתכן במרידה כנגד השלטונות יהיה ראוי להנהיג את משפחת הנביא.

לרעיונות אלה יש חשיבות רבה בהמשך. הנהגה שהועברה בירושה הואצלה על ידי אללה ואין מקום לערער על סמכותה, בעוד הגישה השניה אינה רואה בתפקיד המנהיג, כתפקיד העובר בירושה אלא בוחנת אותו על פי כישוריו.[2]

כאשר אנו באים לבחון את התנועה העבאסית, אנו מוצאים שילוב של גישות שונות לביסוס לגיטימציה לשלטונם. העבאסים כרכו את הלגיטימיות השלטונית שלהם בקשר למשפחת הנביא, בזכות ההורשה. הם טענו שהזכאות להנהגה עברה להם מידי אבו-האשם ממשפחת הנביא, ובכך קיבלו לידם סמכויות אלוהיות להנהיג את הקהילה האסלאמית. בנוסף מצאו שורשים בתקופה הטרום-אסלאמית, כאשר למשפחה היה תפקיד פולחני במסגרת העליה לרגל, ואבי המשפחה היה הקרוב ביותר לנביא בתקופת ילדותו כאשר הנביא היה יתום והוא היחיד שדאג לו.

העבאסים דגלו בגישה, שתפקיד ההנהגה מועבר למנהיג, שמסוגל להסתכן ולקחת את ההנהגה בידיו, ולתפוס את השלטון. לאחר שתפסו את השלטון הם אמצו את הגישה, שהשלטון שניתן להם בידי אללה, עובר בירושה בקרב המשפחה השלטת. מכאן בשל היותם נציגי אללה עלי אדמות אין לערער על סמכותם.[3]


[1] Moshe Sharon, Black Banners From The East (Jerusalem: 1983), p. 31

[2] Hugh kennedy, The Early Abbasid Chaliphate (London: 1981) pp. 37-39

[3] Ibid. pp. 41-42